אופרה, לא מה שחשבת!

תמונת אווירה

אופרה, לא מה שחשבת!

 

בניגוד למה שמקובל לחשוב, אופרה היא אינה אמנות מיושנת או בלתי רלוונטית. היא אינה משמרת בהכרח מסורות ולחלוטין לא קפאה על שמריה. העשייה האופראית ברחבי העולם מושפעת באופן תדיר משינויי הזמן. החל משנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים חל שינוי מהותי בתפיסת אמנות האופרה. מאמנות של קול, המקדשת את הקול האנושי השר ומתעלמת כמעט לחלוטין מכל מרכיבי היצירה האחרים, נעשתה האופרה לאמנות רב תחומית, אשר מתייחסת אל הקול כאל מרכיב אחד מתוך מכלול המרכיבים האמנותיים.

 

עידן הזמרים והמנצחים ששיאו במחצית המאה העשרים (קרוזו, קאלאס, פברוטי, טוסקניני, ברנשטיין וכו') תם. כיום את אמנות האופרה מובילים הבמאים. בימינו מרבית חובבי האופרה צופים באמנות זו על מסכים (בערוצי הטלוויזיה, במחשב ובאולמות הקולנוע). עובדה זו תרמה גם היא לשינוי שביחס בין הנשמע לבין הנראה.

 

במאי האופרות בעידן שלנו מגיעים מרקע של תיאטרון ו/או קולנוע. הם מתייחסים לטקסט של האופרה, לדרמה ולסיפור. הם מבקשים לא לשחזר או לעשות "כמו", אלא להציג תפיסת עולם באמצעות היצירה, לחדש ולהגיש את היצירה באופן רלוונטי ומעניין, תוך שימוש בכלל מרכיבי המדיום ליצירה קוהרנטית, אמנותית, מקורית ומשכנעת. לכן, דורשים הבמאים לעבוד עם זמרים שהם גם שחקנים, כאלה שהמראה ויכולת המשחק שלהם (ולא רק הקול) תואמים את מאפייני הדמות ואת התפיסה הכללית של הבמאי את היצירה.

 

פרוייקט ARIA בישראל, מצטרף לעשרות יוזמות של בתי אופרה וחברות הפקה ברחבי העולם, ומביא את מיטב הפקות האופרה המוצגות ברחבי אירופה אל בתי הקולנוע ברחבי הארץ. אלפי צופים רואים ביצוע של אופרה על המסך הגדול, כשהיא מצולמת במקור בפני קהל חי.

 

כדי להבין את מורכבות השילוב בין ביצוע אופרה באולם לבין ביצוע אופרה מצולמת, צריך אולי לחדד או להזכיר שאופרה היא מדיום אשר נוצר במקורו לבמה. ולא סתם במה, אלא במה גדולה שבה המרחק בין הזמרים לקהל הוא לפחות 5-6 מטרים (התזמורת היושבת לפני הבמה באולם האופרה מרחיקה את השורה הראשונה של הקהל מהבמה ומהזמרים). זוהי אומנות הבנויה על מחוות גדולות, על טכניקת שירה (ללא הגברה) בה צריך לשלוח את הקול קדימה, לשיר גדול, בפה פתוח ולהדגיש את הג'סטות של הגוף והפנים, כך שיראו למרחוק. כך בוצעה האופרה מאות שנים, עד לכניסתן של המצלמות לאולמות האופרה, אשר שינו את הכול (וגם את הקול).  

 

זמרי האופרה של המאה ה-21 חייבים לספק חבילה כוללת של קול, יכולת משחק על במה, יכולת משחק מול מצלמה, הם צריכים להיראות היטב ולהיות פוטוגניים. זהו עידן שבו אין מקום למחוות גדולות ומלאכותיות והכי חשוב, עליהם לדעת לשלב בין שירה אופראית מצד אחד לשירה אינטימית מול מצלמה מצד שני. הדרישות עלולות להיות אכזריות עבור חלק מהזמרים, אשר מוצאים את עצמם מחוץ למשחק, למרות שקולם ויכולת השירה שלהם מצויינים.

 

כוכבי האופרה של המאה ה-21 נראים אחרת לגמרי מאלה של מחצית המאה ה-20. אמנם מריה קאלאס השילה 30 ק"ג ממשקל גופה כי היא הבינה שכך היא תהיה אטרקטיבית יותר ותקבל יותר תפקידים, אבל בעידן שלה היה זה קריטריון משני. קאלאס אולי ראתה את הנולד ובאמת היום זמרי האופרה הצעירים כמו חואן דייגו פלורז, רולנדו וייזון, אנה נטרבקו, יונס קאופמן, ג'ויס די דונטו, אלינה גרנקה, אנג'לה גאורגיו, נטלי דסאיי, אאידה גריפולינה ורבים אחרים מקפידים על הופעתם, לומדים משחק, מחזיקים אתרי אינטרנט מושקעים בהם הם מופיעים בשלל תמונות באיכות של הפקות אופנה ומפיקים לעצמם קליפים עשויים היטב, בדיוק כפי שנהוג במוזיקה הפופולארית.

 

ודרך אגב, בהזדמנות זו אפשר להפריך איזו סטיגמה על זמרי אופרה ועל הקשר בין עודף משקל לשירת אופרה. המשפט "זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה" כבר פחות רלוונטי בימינו. עודף משקל אינו קריטריון לשירה אופראית איכותית. כמובן שיש זמרים שסובלים מעודף משקל, הרי עודף משקל זוהי אחת הסוגיות המטרידות כיום בעולם וזמרים הם בני אדם כמו כולם. אולם אין למסת השומן בגוף כל דבר ועניין עם איכות קולית ומכיוון שעולם האופרה כבר לא מסתפק בשירה בלבד, הזמרים מקפידים יותר ומודעים יותר ולכן גם רזים יותר.

ודרך אגב, אמנם הגברת כבר לא בהכרח שמנה, אבל זה באמת לא יגמר עד שהיא תשיר... אבל הרי בדיוק בשביל זה באנו לאופרה.

 

אנה נטרבקו באופרה "לה טרוויאטה"/ורדי addio del passato פסטיבל זלצבורג.

במאי: ווילי דקר. מנצח: קרלו ריצי 2005