אבירות כפרית (קוולריה רוסטיקנה)/מסקאני
הליצנים (פליאצ'י)/ליאונקוולו
פסטיבל זלצבורג
שתי אופרות בערב אחד בהקרנה על המסך הגדול
מנצח: כריסטיאן ת'ילמן Christian Thielemann
במאי: פיליפ שטלצל Philipp stolzl
בתפקיד טורידו/קניו: יונס קאופמן
יונס קאופמן, הטנור הדרמתי המוביל של זמננו, בתפקיד הראשי הכפול בצמד האופרות שהולחנו בסוף המאה ה-19 על ידי שני מלחינים שונים ומוצגות באופן מסורתי בערב אחד. במשחק ריאליסטי משכנע, על במה מרתקת ובביצוע מוזיקלי משובח מגלם קאופמן בוגד שנרצח באופרה הראשונה ונבגד שרוצח באופרה השנייה. לבסוף, אחרי הדרמה שמתחוללת על הבמה, לא נותר ספק: La Commedia e finita!
צפו בטריילר:
אופרה במבצע 1+1
האופרות "אבירות כפרית" ו"הליצנים" מוצגות באופן מסורתי בערב אחד, אף על פי שמדובר בשתי אופרות נפרדות, שהולחנו על ידי שני מלחינים שונים. איך זה קרה? שתי האופרות שייכות לזרם הריאליסטי, הנקרא באיטלקית "וריסמו", האופייני לסגנון האופרה האיטלקי בסוף המאה ה-19. ליתר דיוק הן אולי אפילו אבני היסוד לסגנון זה. "אבירות כפרית" הולחנה מוקדם יותר על ידי מסקאני, והוצגה לראשונה בשנת 1890. כשנתיים אחריה הוצגה לראשונה האופרה "הליצנים" מאת ליאונקוולו. תקופה קצרה אח"כ החלו להציג שתי אופרות אלה בערב אחד והמסורת התקבעה. אולי אין זה מפתיע שיצירות אלה מוצגות על במה אחת. יש להן מאפיינים רבים משותפים. ראשית, היותן אופרות קצרות, המציגות את הסגנון הריאליסטי שבמרכזו הסיפור העוסק באנשים פשוטים, כפריים, דרומיים (העלילות מתרחשות בסיציליה ובקלבריה, בדרומה של איטליה). שתי העלילות עוסקות בבגידה וברצח. באחת, הגיבור הבוגד נרצח ובשנייה הגיבור הנבגד רוצח. הסגנון המוזיקלי בשתי היצירות, תואם את רוח הריאליזם, כמו גם המבנה הדרמתי. מכיוון שהתפקיד הראשי בשתי האופרות כתוב לטנור דרמתי, לרוב זמר אחד מבצע את שני התפקידים הראשיים בשתי האופרות בערב אחד.
הצמדת שתי היצירות מחייבת את הבמאי והמעצבים להתייחס אל שתי היצירות ככאלה שמקיימות ביניהן יחסי גומלין. בדרך כלל יתקיים דיאלוג כלשהו בין שתי היצירות גם בסגנון הבימוי והתפאורה עד כדי בימוי שתי היצירות באותה תפאורה, או בתפאורה שמשתנה, אך שומרת על סגנון אחיד או לפחות "מתכתב". כמו שתי מערכות של אופרה אחת.
הבמה בהפקה זו שומרת על אותה "התבנית" בשתי היצירות, כשהיא מחולקת לשש במות בהן מתרחשים אירועים במקביל המעצימים את תחושת הריאליזם מצד אחד, אך גם מעניקים ליצירה סגנון מיוחד, אקספרסיוניסטי מצד שני, בשילוב שימוש בפריימים כמו קולנועיים. בנוסף לחלוקה, משתמש הבמאי פיליפ שטלצל בהקרנות על התפאורה ומדגיש את האווירה הנוסטלגית של ימי ראשית הקולנוע. התוצאה משכנעת ומרתקת.
הביקורת מהללת: "יונס קאופמן מהמם פעמיים" (ג'ון אליסון. הטלגרף)
"הופעתו של קאופמן בתפקיד הכפול יוצאת מן הכלל. ההפקה משכנעת ומרתקת". (אתר גרמופון - אנגליה)
יונס קאופמן, מזמרי הטנור המובילים של זמננו, נכנס בהפקה זו לנעליהם הגדולות של מיטב זמרי הטנור בכל הזמנים (קרוזו, פברוטי, דומינגו ועוד). התפקיד הכפול של טורידו/קניו נחשב למאתגר הן מבחינה קולית ומצריך יכולות משחק משכנעות. מכיוון שמדובר באופרות ריאליסטיות, המשחק הדרמתי והמוגזם שהיה אופייני למלודרמות מן המאה ה-19, אינו מתאים לתפקידים אלה. לכן, יש לבטא את הדרמה מבחינה קולית, אך לגלם דמות ריאליסטית מבחינה בימתית. זהו אתגר של ממש לזמרי אופרה וקאופמן עושה זאת בצורה משכנעת ביותר.
המדיום המתייחס אל עצמו או הצגה בתוך הצגה
התחושה החזקה שנובעת מהתפאורה בהפקה זו היא שהקהל מתבונן בתיאטרון, ולא במציאות. תחושה זו נובעת מחלוקת הבמה ל"פריימים" כמו תמונות באלבום או סרטוני קולנוע ישנים. בפרולוג ל"הליצנים" מבקש טוניו מהקהל לא להתייחס אל ההצגה כאשלייה, אלא כפיסת מציאות. אך עצם היציאה כשחקן אל הקהל בפרולוג, המתאר מודעות של המשתתפים להיותם "מוכרי אשליות" דווקא מדגישה שמדובר רק במשחק, בכאילו. לכן, נוצר בהמשך הבלבול בין במה ובין מציאות. טוניו מבקש לטשטש את הגבולות, אך למעשה ממש מגדיר אותם. יחד עם זאת, היצירה עצמה יוצרת שני רבדי מציאות. המציאות של קניו ונדה השחקנים, והמציאות של קולומבינה ופליאצ'י, הליצנים שאותם הם מגלמים. כשהמציאויות האלה מתערבבות לנגד עיננו ואוזנינו, או אז הגבולות כבר מטושטשים לחלוטין. מתי אנו רואים "מציאות"? ומתי "תיאטרון"? ואם קניו ונדה הם הם המציאות, אז מהו הרובד בו אנו, הקהל נמצאים? בדיוק כמו השחקנים בסרטו של וודי אלן "שושנת קהיר הסגולה", החוצים את הקווים מרובד אשליית הקולנוע, אל עולם ביניים שבין מציאות לאשליה, כך גם באופרה "הליצנים" יוצר ליאונקוואלו (שכתב גם את הליברית – טקסט – של האופרה), רובד חיים נוסף שבין התיאטרון המסוגנן (הקומדיה של ארטה) לחיים עצמם, והדמויות שלו מוצאות את עצמן כלואות בין מציאות לאשליה.
La commedia e finita
במשפט זה מסתיימת האופרה "הליצנים". אכן, הקומדיה הסתיימה. זוהי אמירה צינית על סיומה הטרגי של הקומדיה המסוגננת שהוצגה על הבמה, אך השתבשה והפכה לטרגדיה של מציאות. משפט זה הוא מהידועים והמצוטטים ברפרטואר האופראי. הוא הושאל וצוטט אין ספור פעמים (וקצת שובש "בדרך") והוא נאמר תמיד באותה נימה צינית. כאשר סאגה מסתיימת באופן דרמתי או צורם נהוג לומר בציניות: "הקומדיה הסתיימה... "
אבירות כפרית Cavalleria Rusticana
מלחין: פייטרו מסקאני
ליברית: ג'ובני טרג'וני-טוצטי וגואידו מנסקי על פי "אבירות כפרית" מאת ג'ובני ורגה
מנצח: כריסטיאן ת'ילמן Christian Thielemann
במאי: פיליפ שטלצל Philipp stolzl
טורידו : יונס קאופמן Jonas Kaufmann
סנטוצה: לודמילה מונסטירבקה Liudmyla Monastyrska
לוצ'יה: סטפניה טוקזיסקה Stefania Toczyska
אלפיו: אמברוג'יו מאסטרי Ambrogio Maestri
לולה: אנאליסה סטרופה Annalisa Stroppa
משך ההקרנה כ-75 דקות
הליצנים Pagliacci
מלחין: רוג'רו ליאונקוולו Ruggero Leoncavallo
ליברית: המלחיו על בסיס סיפור אמיתי.
מנצח: כריסטיאן ת'ילמן Christian Thielemann
במאי: פיליפ שטלצל Philipp stolzl
קניו : יונס קאופמן Jonas Kaufmann
נדה: מריה אגרסטה Maria Agresta
טוניו: דמיטרי פלטניאס Dimitri Platanias
בפה: טנסל אקזייבק Tansel Akzeybek
סילביו: אלססיו ארדואיני Alsessio Arduini
משך ההקרנה כ-90 דקות