"הארץ" 29.5.2018

תמונת אווירה

אופרה מליגה אחרת/חגי חיטרון

פורסם בעיתון "הארץ" בתאריך 29.5.2018

 

נפלאה במנגינות ובמלים, "דידו ואניאס" של פרסל היא יחידה במינה בתולדות האופרות. לקראת העלאתה השבוע באופרה הישראלית מסבירה חוקרת אמנות האופרה, מרב ברק, מדוע היא כה ראויה להתפעלות

 


מתוך ההפקה החדשה של "דידו ואניאס" באופרה הישראלית. עולם חלומי מסוגנן

 

"דידו ואניאס" היא יצירה פלאית, במובן מסוים ליגה של אופרה אחת. במובהק, למשל, היא חפה מחולשות של אופרות מסוגת ה"סריה" האיטלקית באשר אין היא שרשרת סירוגין של רצ'יטטיווים (דקלומים במהלכים מוזיקליים נוסחתיים) ואריות ארוכות. כל קטעיה קצרים להפליא, העלילה — סיפורית וגם מוזיקלית — מתנהלת בתמציתיות נטולת חיפזון, ברצף הגיוני, זורמת כנחל בלי רגע דל.

הסיפור בקיצור: אניאס, גיבור טרויאני, נאלץ לעזוב את טרויה לאחר נפילתה ויוצא בראש אנשיו אל ארץ חדשה כדי לייסד שם מדינה ועיר (לימים, רומא והאימפריה הרומית). ספינתו נטרפת אל חוף קרתגו, שם שולטת אלמנה מקסימה ושמה דידו. השניים מתאהבים, מבלים בנעימים. ביתר דיוק: דידו חוששת בתחילה שהתאהבותה באורח יפה התואר היא חד־צדדית ומנסה — ממש לא בהצלחה — לכמוס את רגשותיה ("מבט עיניה כבר מסגיר, את מה שפיה עוד מסתיר").

 

ההמשך, בעיצומו של בילוי אידילי בחיק הטבע: האלים (או מכשפה, או שניהם) מתערבים, קוטעים את האושר ואת התענוגות. אניאס עוזב את אהובתו וחוזר אל שליחותו ההיסטורית. דידו, שבורת לב, מתאבדת. את הסיפור המיתולוגי היווני הזה עיבד בין השאר ליבריתן בריטי ושמו נחום טייט. הנרי פרסל היה בן עשרים ומשהו כאשר הלחין את חרוזיו של טייט.

הקהל של "דידו", באנגליה של סוף המאה ה–17, הכיר מן הסתם את הבסיס המיתולוגי של הליברית ואת הקונטקסט המלא, למרות היעדר פרטים רלוונטיים מהליברית: למשל עניין ייחוסו של אניאס — הוא בנם של רועה בקר ושל האלה ונוס; או דמותה של דידו, מלכת קרתגו, שהיא אשה רבת ניסיון ומתוחכמת. מוצאה של דידו מהעיר צור — היא ברחה משם לאחר שאחיה, פיגמליון, שהיה אמור לשתפה בשלטון, סילק אותה ואף רצח את בעלה. כאשר הגיעה לקרתגו (כיום, בחוף של תוניס) הצליחה דידו, בתחבולה, להשתלט על כברת ארץ גדולה פי כמה וכמה מהחלקה הזעירה שהוקצתה לה.

 

איזו מין "דידו" תוצג עכשיו באופרה הישראלית? ההפקה היא מעשה ידי הצמד ססיל רוסה וז'יליאן לובק, שביימו כאן לפני שנים אחדות את "צ'נרנטולה" של רוסיני. השניים, שהם גם מעצבי הבמה והכוריאוגרפים, מאפיינים את גישתם ל"דידו ואניאס" כבימוי תוסס, שבונה עולם חלומי מסוגנן. שילוב הרקדנים והאקרובטים, הם כותבים, הוא חלק חשוב שמוסיף להפקה ממד של אנרגיה מתמדת.

בהפקה אחרת של "דידו ואניאס" באופרה הישראלית (להקת המחול של סשה וולץ, ב–2008) הוצב אקווריום ענק על הבמה, הרקדנים ולפעמים גם הזמרים שחו בתוכו. מים, וביתר דיוק עולם תת מימי, משולבים גם בהפקה הנוכחית.

  

האם אין אלה רעיונות דומים יתר על המידה? שוחחתי על כך ועל ייחודה של האופרה "דידו ואניאס" בכלל עם מרב ברק, חוקרת אמנות האופרה, מרצה על אופרה ומפיקת אופרות בפרויקט "אופרה קאמרה". על הבעיה, לכאורה, של השוואת שתי ההפקות, אומרת ברק: "ביקרתי בחזרות של ההפקה הנוכחית. זו שפה בימויית וויזואלית אחרת, שונה לגמרי ממה שהיה בהפקה ההיא של סשה וולץ. עולם המים מודגש הפעם הרבה יותר".

עקרונית, מעירה ברק, הזיקה של שתי ההפקות לעניין המים קשורה הדוקות לעלילה: "אניאס ומלוויו עולים אל קרתגו לאחר מסע ימי, ספינתם נטרפה. בסיום, לאחר מותה של דידו ושקיעתה של קרתגו במצולות, הם חוזרים אל הים ומפליגים מקרתגו לאיטליה. הים הוא אלמנט של הטבע, נושא הטבע בולט ב'דידו' כמו גם ביצירות בארוקיות אחרות". בתוכנייה מוסיפים הבמאים בקשר להיבט המים כי "מעמקי הים מסמלים את נשמתה של דידו, את האני הפנימי שלה".

 

 

אפשר לציין הצדקות קונקרטיות להתפעלותנו מ"דידו ואניאס", מלבד סופרלטיבים כמו "מנגינות יפהפיות" ו"אין רגע דל"?

מרב ברק: "יש כמה הצדקות. קודם כל מין כבוד לחלוציות — 'דידו' היתה האופרה האנגלית הראשונה שהיא אופרה ממש, מושרת כולה, ודווקא האופרה הראשונה הזאת ידועה ונערצת עד היום".

 

בזכות ייחודה.

 

"כן. זו אופרה שונה מאוד מכל האופרות החשובות שחוברו אחריה. יש בה המון פיוט, הטקסט נהדר. ליברטו אופייני של אופרה אין טעם לשפוט במנותק מהלחנתו, כמו שאי אפשר לשפוט טעם של קמח לפני שהשתמשו בו להכנת עוגה. את הליברית של 'דידו', לעומת זאת, יש טעם לקרוא בנפרד. לקרוא ולהתפעל. זו שירה של ממש.

"הצדקה שלישית היא השימוש האפקטיווי במקהלה, שעושה מיד רושם מדהים. ממש מקהלה יוונית שמוסיפה נפח ועוצמה לפראזות של הזמרים הסולנים, ומחליפה עמדה 'מוסרית' כמו זיקית. למשל: מוסיפה עוצמה גם למכשפות, שהן רוע מוחלט. הצדקה נוספת היא הדרך הנפלאה בתמציתיותה שבה פרסל וכותב הליברית מהללים את הטבע, את הפסטורליה שמאפשרת, כמו ב'חלום ליל קיץ' של שייקספיר, התרחשויות לא עירוניות שיש בהן גם קסם וגם סכנה. וכמובן שאי אפשר להשמיט את סצינת ההתאבדות, בסיום. אריית הפרידה, 'קינת דידו', שהיא שונה כל כך מאריות של מעמדי מוות או התאבדות באופרות ידועות אחרות. 'קינת דידו' היא אריה קצרה, לא וירטואוזית, וחשוב מאוד להזכיר שקטע המקהלה אחריה אינו אנטי־קליימקס אלא להיפך, נפלא לא פחות מאשר האריה, מחדד את הצער בלי לזעוק אותו".

 

ברק מוסיפה כי מתבקש להתפעל גם מהגיוון. "האופרה הקצרה הזאת כוללת מעמדים שונים מבחינת מצבי הרוח והאווירה, הדוגמה המוחצת היא כמובן סצינת המכשפות. בדרך אגב: המכשפות הן תוספת זרה לחומר המקורי של הסיפור המיתולוגי. כותב הליברית נחום טייט שילב אותן, להשערתי, פשוט בהשפעת שייקספיר".

 

לאחר כל ההצדקות להערצה, איך להסביר את העובדה שהאופרה הזאת נזנחה, לאורך כל המאה ה–19 לפחות?

 

"זה באמת מוזר, והייתי מחלקת את התמיהה לשניים. ראשית כל בקשר לסיפור, שמתאים מאין כמוהו למאה ה–19, עם אהבה בלי אפשרית, עם המסר שבלי האהבה החיים לא שווים ומוות עדיף עליהם. איך זה שלא נמצאו קומפוזיטורים במאה ה–19 שניסו להלחין זאת מחדש, בשפה המוזיקלית שלהם? הרי זה לא סיפור מתאים פחות מ'רומיאו ויוליה'.

"התמיהה השנייה היא על הזנחת האופרה 'דידו' של הנרי פרסל כמו שהיא. איך קרה שמוזיקאים בתקופה הרומנטית לא הרגישו או הבינו שזו אופרה נהדרת? על כך אפשר רק להעלות השערות. אחת, שהנורמה במאה ה–19 הינחתה לבצע אופרות של התקופה, לא של תקופות קודמות. ההשערה השנייה היא שהטעם של מלחיני אופרות בתקופה הרומנטית — עד כמה שזה מפליא, כי הרי אנחנו אוהבים יצירות רומנטיות — היה שונה משלנו במידה מכרעת. בשבילם זו אופרה קטנה מדי, דלה, 'קלה' מדי. בין השאר אין בה אריות ראוותניות שגוררות מחיאות כפיים שקוטעות את הרצף. חוץ מזה היא הרי בארוקית, והמוזיקה הבארוקית פורחת היום, לא במאה ה–19. אז התעניינו בה פחות וגם אופרות של הנדל לא בוצעו, בניגוד להיום".

 

מתוך ההיצע הגדול של הקלטות "דידו ואניאס" בווידיאו ובאודיו, איזה גרסאות את ממליצה להכיר?

 

"עולות בדעתי שתיים. אחת מתאימה במיוחד לחובבי מחול, ההפקה של סשה וולץ שהועלתה גם באופרה הישראלית לפני כמה שנים וזמינה בדי־וי־די בביצוע ה'שטאטס אופר' של ברלין. אפשרות אחרת היא הפקה קולנועית, הבמאי הוא פיטר מניורה ובתפקיד דידו מופיעה מרייה יואינג".

יש להוסיף לכך כי היצע ההפקות השונות ל"דידו ואניאס" בערוץ יוטיוב שופע למדי, לרבות ביצועים רבים ל"קינת דידו".

זיכרונות מ"דידו" בישראל: לדעת הח"מ, הגרסה המבוימת המרשימה ביותר שהוצגה כאן היתה הפקה קאמרית רבת השראה שהעלה הבמאי דני ארליך עם סטודנטים לזמרה באקדמיה בתל אביב, לפני יותר מעשר שנים. הפקה טובה אחרת, מבוימת רק למחצה, הוצגה בעכו לפני שנתיים, עם המנצח הצרפתי כריסטוף רוסה. בעלי זיכרון ארוך אולי שומרים בלבם גרסה קונצרטית נפלאה שפיארה את פסטיבל ישראל בירושלים ב–2002. זה היה ביצוע בריטי ברמה גבוהה במיוחד מבחינת הזמרה והנגינה, מידי המנצח פול מקריש וההרכב שלו "גבריאלי קונסורט".

מתוך שפע ההקלטות, איזוהי גרסת האודיו הטובה מכולן? לדעתי (ציינתי זאת כאן פעמים אחדות בעבר) פסגת ההצטיינות שמורה להקלטה שנעשתה בסיביר בניצוחו של תיאודור קורנציס היווני, עם הזמרת הגרמנייה סימונה קרמס בתפקיד הראשי. גרסה זו, שאינה זמינה ביוטיוב, כוללת כביכול גם את הממד הוויזואלי — דרך הביצוע הנפלא של המוזיקה.

 

 

 

 

כל הכתבה גם באתר עיתון "הארץ" בקישור זה