טורנדוט מאת ג'קומו פוצ'יני
דצמבר 2019
מבית האופרה תיאטרו רג'יו – טורינו (איטליה)
מנצח: ג'יאנאנדראה נוזדה
Gianandrea Noseda
במאי, כוריאוגרף ומעצב: סטפנו פודה
Stafano Poda
סולנים:
Rebeka Lokar - Turandot
Jorge de León - Calaf
Erika Grimaldi - Liu
"טורנדוט היא כל אחד מאיתנו. טורנדוט היא כל מי שמצליח לנצח את המאבק של החיים" סטפנו פודה
הפקת ענק, מרהיבה ביופייה, מטלטלת, מרתקת ומרשימה מבית האופרה תיאטרו רג'יו בטורינו. הבמאי, הכוריאוגרף והמעצב סטפנו פודה הוא אמן ייחודי, פורץ דרך, אשר מציג בהפקה זו את אמנות האופרה באופן טוטאלי וחדשני, תוך שילוב אמנויות אולטימטיבי, היוצר שפה בימתית חדשה, מקורית ומרתקת.
צפו בטריילר:
"המסע האפי של האופרה האיטלקית מסתיים באופרה טורנדוט" סטפנו פוזה
טורנדוט שונה מכל אופרה שנכתבה לפניה והיא אכן סוגרת את עידן האופרות הקאנוניות, הגדולות שמאפיינות את המאה ה-19 ופותחת עידן חדש של אופרות מודרניות ודרמתיות. זהו סיפור עצום מימדים על נסיכה שהקדימה אולי את זמנה. נסיכה פמיניסטית, חזקה ואפילו אימתנית, שמנהלת את קמפיין הMe too הקיצוני והנקמני ביותר. טורנדוט נוקמת במין הגברי בשל הטרדותיו של נסיך זר, שהתעלל כפי שהיא מספרת, באם אימותיה. נשמתה המעונה של האם הקדמונית התגלגלה עד לטורנדוט עצמה, והיא מסרבת, בשם העוול ההיסטורי להינשא. אבל לא רק. היא גם נוקמת נקמה אכזרית בכל נסיך יהיר שמעז לחשוב שהוא ראוי להיות לה לבעל. במשחק חידות ציני מנצלת טורדנוט את כוחה. כמו בשעשועון טלוויזיה אכזרי היא משחקת בחייהם של נסיכים אומללים. בתחילת העלילה כבר מעטרים ראשי נסיכים רבים את חומת פקין הקיסרית. הנידון הבא למוות, שכל חטאו היה הניסיון לפתור את חידותיה של טורנדוט כדי להיות לה לבעל, הוא הנסיך הפרסי. הריטואל הזה יכול היה להימשך לעולם, אלא שאז הגיע הנסיך כאלאף וטרף את כל הקלפים...
אופרה? זה סינית!
האריה המפורסמת מתוך האופרה היא זו שפותחת את המערכה השלישית. הנסיך כאלאף שר "נסון דורמה", אף אחד לא יעצום עין בפקין הלילה. אריה זו זכתה ל"חיים משל עצמה" ומבוצעת באופן תדיר בקונצרטים שונים, ולאו דווקא בביצוע מלא של האופרה. אחד הביצועים המפורסמים הוא של הטנור האיטלקי לוצ'אנו פברוטי הנודע, אשר ביצע בזמנו את האריה גם בפתיחות של מונדיאלים ואולימפיאדות. אריה זו היא מסוג האריות "לקחת הביתה". היא מתנגנת בראשנו ביציאה מהאולם וממשיכה להדהד ולהישמע בהזדמנויות שונות. ב"טורנדוט" יש לא מעט אריות ליריות מסוג זה. אולם "טורנדוט" היא הרבה יותר מ"נסון דורמה" ומאריות "מתוקות" אחרות. ביצירה זו מביא פוצ'יני לשיא את השימוש במאפיינים של מוזיקה אקזוטית. אחרי "מאדאם בטרפליי" ממשיך פוצ'יני גם ביצירה זו לכלול סולמות פנטטוניים, האופייניים למוזיקה של המזרח הרחוק, וכולל בתזמור כמות עצומה של כלי הקשה, בהם קסילופון, תיבות סיניות, גונגים שונים ועוד. פוצי'ני אף מושפע מהלך הרוח המוזיקלי האופייני לתחילת המאה ה-20, אותו מובילים מלחינים כמו סטרווינסקי, ריכרד שטראוס וארנולד שנברג. זוהי בוודאי היצירה הגדולה, המורכבת והמרתקת של פוצ'יני ואחת היצירות המרכזיות והחשובות במוזיקה האמנותית של המאה ה-20.
היצירה האחרונה של פוצ'יני - אופרה בין חיים למוות
"טורנדוט" זו האופרה האחרונה שהלחין ג'קומו פוצ'יני. הוא לא הספיק לסיים אותה (הוא מת בבריסל לאחר טיפול כושל בגידול סרטני שאובחן בגרונו). זו אופרה שונה בתכלית ממכלול יצירתו של פוצ'יני, אשר היה גדול מלחיני האופרה האיטלקית בסגנון הוריסימו (הסגנון הריאליסטי, האופייני לסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20). האופרות שהלחין "לה בוהם", "מאדאם בטרפליי", "טוסקה" ואחרות תאמו את רוח התקופה אשר שאפה באמנות לתאר מציאות. מציאות זו המילה הרחוקה ביותר מהיצירה "טורנדוט". ביצירה זו פורץ פוצ'יני כל גבול אפשרי באמנות האופרה. זו יצירה אדירת מימדים, אפית במהותה, העוסקת בכל מה שלא אנושי. "טורנדוט לא קיימת" אומר פינג, אחד מאנשיה, ואכן טורנדוט היא אל אנושית, אימתנית, בלתי מושגת.
את האופרה סיים תלמידו של פוצ'יני, פרנקו אלפנו. אולם, בהצגת הבכורה של האופרה, באפריל 1926, כשנה וחצי לאחר מות המלחין, החליט מנצח הבכורה , ארתורו טוסקניני (אשר היה אחד המנצחים המובילים בעולם, וזכור במקומותינו כמי שניצח על קונצרטי הבכורה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית), לסיים את האופרה מיד אחרי מותה של ליו, המקום בו פוצ'יני סיים את חלקו ומת. הסיום ה"שמח" של אלפנו "ממתיק" את היצירה ולכן, סיומה, אחרי מותה של ליו, תואם את רוח היצירה בכללותה, רוח של מעגל מוות אינסופי.
באווירה הזו, יוצר סטפנו פודה, האמן האיטלקי הרב תחומי (מי שהיה אחראי להפקת האופרה "פאוסט"/גונו בבית האופרה בתל אביב במרץ 2017) את ההפקה הזו של "טורנדוט" עבור בית האופרה תיאטרו רג'יו בטורינו. בעצה אחת עם המנצח ג'יאנאנדריאה נוזדה, הוחלט לבצע את האופרה בנוסח הבכורה, ללא הסיום של אלפנו ועם מותה של המשרתת ליו. ואכן, פודה מציג את טורנדוט כמכונת מוות אינסופית. מוות שהוא גם לידה, מוות אסתטי, טהור, פולחני ומושך. ולכן, אין זה פלא שהנסיך כאלאף לא יכול שלא לרצות במוות הזה.
טורנדוט היא אנחנו, טורנדוט היא אף אחת וכל אחד. טורנדוט היא מי שהצליח לנצח את מאבק החיים. זהו הרעיון המוביל את פודה ליצירת במה שהיא כל מקום ואף מקום. פודה מכניס אותנו לחלל בדיוני, סטרילי, מהפנט, מנוכר ובעיקר לא אנושי.
בהחלט אפשר לומר שבהפקה זו אמנות האופרה מוגדרת מחדש. לא עוד במה סטטית והפרדה בין האמנויות, כי אם תחושה של אמנות אחת על מכלול אמצעי ההבעה שבה. המוזיקה, הבמה, התלבושות, התאורה, תנועת הרקדנים על הבמה, תנועת הזמרים הסולנים והמקהלה, כל אלה משולבים ביד אמן, במלאכת מחשבת ויוצרים שפה אמנותית אחת. השפה של פודה היא פוסט מודרנית ושואבת השראה מסרטי מדע בדיוני, אמנות המיצג והמיצב, אמנות המחול המודרני, ותואמת מאד את היצירה "טורנדוט", אשר כאמור, ביסודה איננה ריאליסטית, אלא אפית, קיצונית ומלאת פנטזיה.