"הארץ" 12.3.2019

תמונת אווירה

אאידה מול משמרות המהפכה/חגי חיטרון

פורסם במוסף גלריה בתאריך 12.3.19

 

הטנור פרנצ'סקו מלי בדמות רדמס ב"אאידה". מצביא בקול ענוג. צילום: Monika Rittershaus

 

 

"אאידה": אמנית מוערכת ביימה אופרה נחשבת. לא כולם התלהבו

 

הביקורת התפעלה מהזמרה אבל קטלה את הבימוי של "אאידה" בידי האמנית האיראנית שירין נֶשאט. לחוקרת האופרה מרב ברק, שבחרה את ההפקה מפסטיבל זלצבורג להקרנה עכשיו בארץ, יש דעה הפוכה.

 

 

סרטי אופרות מציבים תחרות להצגות אופרה חיות. דוגמה אקטואלית: באולמות קולנוע ברחבי הארץ מושקת עכשיו סדרת האופרות החדשה "רואים משם שומעים מכאן", הפקות שתועדו בפסטיבלים נחשבים. "אאידה" מפסטיבל זלצבורג משיקה את הסדרה.

מדובר בגרסה שהוצגה שם ב–2017, כיכבו בה המנצח ריקרדו מוטי והזמרת אנה נטרבקו. מאות אלפי שוחרי אופרה בעולם, עכשיו גם בישראל, יכולים לצפות בהפקה, שצולמה באיכות גבוהה. ביימה אותה האמנית האיראנית האמריקאית שירין נֶשאט. בהמשך יוקרנו בין השאר, "כרמן", "מקבת" (בניצוח בארנבוים, עם פלסידו דומינגו ועם נטרבקו), "חליל הקסם", "טורנדוט", האיטלקייה באלג'יר" (עם צ'צ'יליה ברטולי) ועוד.

 

טירונית באופרה

אז איך הגרסה המצולמת של "אאידה" של ורדי בבימוי שירין נשאט? מצוינת מבחינת המוזיקה, בהירה וברורה מאוד לעין (לא סגולה מובנת מאליה בתיעוד אופרות). שנויה במחלוקת — בלשון המעטה — מבחינת הממד התיאטרוני.

הזמרה מעולה בזכות נטרבקו (אאידה) וגם בזכות יקטרינה סמנצ'וק (הנסיכה אמנריס). זמר הטנור פרנצ'סקו מלי בדמות רדמֶס, אהובה ומאהבה של אאידה, מפגין קול ענוג ומדויק, אך פניו והבעת פניו לא מתאימים לסטראוטיפ של דמות מצביא גיבור. התזמורת הפילהרמונית הווינאית מפליאה לעשות תחת ידו הקפדנית של ריקרדו מוטי (איפיון כללי של הובלתו, עד כמה שאפשר לתארה במלים: נינוחה, אנליטית).

אשר להיבט התיאטרוני — רוב המבקרים קטלו את ההפקה, חלקם במלים צולפות. תהו על החלטת פסטיבל זלצבורג להפקיד את הבימוי בידיה של אמנית ותיקה ומוערכת, אמנם, אך חסרת ניסיון בבימוי אופרות. איש מהם לא גילה במלאכתה של נשאט חידושים בהנחיות לזמרים ולמקהלה. לא המסר הפוליטי של נשאט הפריע להם, אלא מלאכת הבימוי הבנאלית. צרמה להם גם העובדה שהבמה מעוצבת בגישה מינימלית קיצונית, קרה חשופה. במבט ראשון זו כעין "אנטי־אופרה", או — בלשון אחד המבקרים: גרסה קונצרטית בעצם, פלוס תלבושות. עם זאת יהיו להערכתי צופים שימצאו ערך אסתטי דווקא בהיעדר הפאר.

התלבושות בהפקה זו לא מנסות לדמות את העולם העתיק של העלילה אלא מלוקטות מסגנונות שונים: הכוהנים המצרים נראים כמו כמרים רוסים. השבויים האתיופים נראים כפליטים, מתישהו במאה ה–20 או בימינו. המצביא רדמס מופיע בתלבושת צבאית אלגנטית של סוף המאה ה–19. אאידה ואמנריס — בשמלות הדורות. בגדים אנכרוניסטיים אינם המצאה חדשה של הבמאית, הם קלישאת בימוי מקובלת מאוד כאמצעי למודרניזציה ולריענון של אופרות (על כך עוד להלן). בדרך אגב: בעיניי, ויתור על עיצוב מפואר של סצינת הניצחון הוא טעות. בבימויים מקובלים סצינה זו שוברת — לטובה — את המהלך העלילתי המרכזי, מוסיפה גיוון ותורמת לחוויה.

 

שירין נשאט, בת 61, היא אמנית רב־תחומית (בעיקר צילום וקולנוע) עטורת פרסים שמתגוררת בניו יורק מימי עלומיה. עבודותיה, כך לשון ההודעה הרשמית על הסדרה, "מתרכזות בהבדלים שבין האיסלאם למערב, בין הנקבי לזכרי, בין הציבורי לפרטי, בין העולם העתיק והחדש ובבניית גשרים שיחברו בין הניגודים". "אאידה" היא האופרה הראשונה (וככל הידוע לפי שעה, גם האחרונה) שנשאט ביימה. שני הנושאים  של האופרה הזאת, בתמצית: קונפליקט (של הגיבורה, "אאידה", בין נאמנות לאהוב ובין נאמנות למולדת), וגם — כאמור — ביקורת חריפה על עריצות דתית שתלטנית. על יחסה לדמותה של הגיבורה, אאידה, אמרה נשאט כי במהלך העבודה הרגישה לפעמים ש"הגבולות בינה לבין אאידה מיטשטשים".

 

אמירה נשית

בכמה מן ההקרנות בישראל תקדים את האופרה עצמה הרצאה קצרה של מרב ברק, חוקרת אופרות, שתעסוק בהיבט הפוליטי באופרות של ורדי ובבמאית נשאט. ברק היא שבחרה, בשירות חברת התוכן הישראלית EllaComm, את האופרות שיוקרנו בסדרה (את כולן צילמה חברת יוניטל). להקרנות בישראל צמוד תרגום לעברית ולאנגלית מעשה ידי ישראל אובל. הסדרה נפתחת ב"אאידה", כך לשון ההודעה של המארגנים, כי "חודש מרץ מוקדש להעצמה נשית ואין ספק שההפקה של נשאט והביצוע של נטרבקו מבטאים אמירה אמנותית נשית רלוונטית".

 

ביקורות שקראתי דנו ברותחין את עבודתה של נשאט.

מרב ברק: "מותר לחלוק על מבקרים. נשאט הוזמנה לביים אופרה בפסטיבל זלצבורג כדי להעביר מסר". המסר, מסבירה ברק, מתקשר לביקורת של הקומפוזיטור ורדי על עריצות, דתית בעיקר. לדעתה כלולה במסר של נשאט רמיזה על כך שנשים איראניות נאלצות לעמוד מול משמרות המהפכה, בדומה לעמידתם של רדמס, אאידה ואמנריס בסיפור האופרה מול כוהני הדת במצרים, ובדומה לעמידת האדם מול הכנסייה הקתולית בתקופתו של ורדי.

"שירין נשאט מנתקת את העלילה ממקום התרחשות המקורי שלה בליברית", ממשיכה ברק. "אצל נשאט, הסיפור לא מוגבל למצרים ואתיופיה בעת העתיקה, הזמרים מייצגים 'כל אדם' בכל זמן. התוצאה היא גרסה שמגישה את האופרה כדרמה, לא כבידור". הדבר מתבטא במובהק, היא מוסיפה, בוויתור על כל הידור וראווה בסצינה הפופולרית של מצעד הניצחון. לנשאט היה חשוב  להבליט את העובדה שלצד החגיגיות קיים סבל וכאב — של שבויי המלחמה.

 

את חושבת שהמסרים שלה אכן נקלטים, מובנים?

"בהערכת עבודה של אמן, הבנה או אי־הבנה מצד רוב הצופים לא נראית לי שיקול רלוונטי. היוצר צריך לנסות להגשים את האמנות שהוא מאמין בה. ממילא לכל צופה יש רמת הבנה אחרת, בהתאם לידע האמנותי וההיסטורי שלו. ודאי שכל אחד יכול לשים לב שהעלילה לא מתרחשת דווקא במצרים ושיש כאן מסר רחב יותר".

 

מבחינה מקצועית אלמנטרית, הבמאית הדריכה את הזמרים היטב

"לדעתי כן. גילום הדמויות, בצירוף צילומי התקריב, עובדים כאן בצורה מופלאה. התקבלה אופרה אינטימית בעלת כוח עצום. אגב, צפיתי בהפקה הזאת רק בגרסה המצולמת, לא בפסטיבל עצמו, כך שגם לאופן הצילום יש השפעה. כבר בצפייה בבית הרגשתי שאני צוללת אל נפשן של הדמויות. אחר כך, בהקרנה באולם קולנוע על מסך גדול, האפקט היה עוד הרבה יותר חזק".

 

אנה נטרבקו (אאידה) ולוקה סלסי (אמונסרו). נשים מול עריצות דתית-גברית

 

כל הכתבה גם באתר עיתון "הארץ" בקישור זה