הפקת בית האופרה הממלכתי של וינה המוקרנת ברחבי הארץ שווה צפייה, בעיקר בזכות הביצוע המוזיקלי המופתי. מבקר המוזיקה יוסי שיפמן חושף כל מה שלא ידעתם על אחת האופרות האהובות ברפרטואר העולמי
באוגוסט-ספטמבר 2019 יוקרן בבתי הקולנוע ברחבי הארץ ביצוע של האופרה "לוצ'יה די למרמור" מאת דוניצטי מבית האופרה הממלכתי וינה.
באופרה מככבים הזמרים הווירטואוזיים אולגה פרטיאטקו וחואן דייגו פלורז, מנצח אוולינו פידו ומביים לורין פלי.
מה הסיפור שלך, לוצ'יה די למרמור?
אז מה הסיפור שמאחורי האופרה האהובה, הנחשבת לאחת מפסגות הרפרטואר הבינלאומי? את סיפור "הכלה מלמרמור" שמע הסופר וולטר סקוט מאמו על פי מעשה שהיה במאה ה-17. בחורה סקוטית התאהבה בצעיר שהציל אותה מדהרת סוס פראית שכמעט עלתה לה בחייה ורצתה להינשא לו. אחיה העדיף שהיא תינשא לאחר - משיקולים כלכליים ואחרים - והחל להכפיש את שמו של אהובה. התוצאה האומללה של כל אותם תככים שהלכו נגד הלב והטבע הייתה הרסנית ביותר. הכלה מלמרמור איבדה את שפיות דעתה והרגה את החתן המיועד לה בערב הכלולות, לאחר שנוכחה כי מעשי אחיה ודבריו בשקר יסודם.
לוצ'יה די למרמור, צילום: Michael Poehn
סקוט חיבר את "הכלה מלמרמור" בסוף המאה ה-18 לקהל של תקופתו. המלחין האיטלקי גאטנו דוניצטי גילה את הסיפור במאה ה-19 ושינה אותו לצרכיו הדרמטיים-מוזיקליים, כשלצד השינויים הגיאוגרפיים והתקופתיים נעשו מעברים נוספים המתמקדים בצורת החשיבה, ובפילוסופיות שנתנו את הטון באותה עת.
המאה ה-18 נחשבת למאה של הרציונליסטים ואילו המאה ה-19 שייכת לרומנטיקנים. לכן סיפורו של וולטר סקוט נטה אל העובדות הממשיות בעוד שגרסתו של דוניצטי מחפשת את החוויה המסעירה והמטלטלת. לכן דמותה של לוצ'יה נתפסת כדמות טראגית ויצרית, וכביטוי מושלם של יצר ושל רגש.
בל קנטו ושיגעון
בחומר הספרותי של סקוט יש שפע פרטים המזמינים מפגש עם אמנות האופרה. יש בה מעין מוזיקה פנימית הממתינה למלחין שיממש אותה ויהפוך אותה לישות עצמאית. כך למשל הטירוף של לוצ'יה הוא ציר מרכזי במוזיקה, עוד יותר מאשר במילים. ולכן האופרה השתלבה באורח מופלא בסגנון הבל קנטו שרווח במחצית הראשונה של המאה ה-19. הקהל אהב אותה ודוניצטי עצמו דיווח על הקשבה בבית האופרה כבטקס פולחן דתי. מדובר כאן לא רק ב"שירה יפה" (בל קנטו), אלא בהיות הבל קנטו מרכיב בז'אנר אופראי חדש - המלודרמה.
מה מחפשים מלחיני המלודרמות באופרה האיטלקית? הם חותרים להדגיש את הדמויות במרקם האופראי ובעיקר את הצדדים האי רציונליים שבהן. לצורך זאת סדר כניסת הדמויות, ובעיקר המוזיקה שמאפיינת כל דמות, הן בהחלט מרכיב קובע ונאמר מראש ש"לוצ'יה די למרמור" היא אופרה שהצלחתה טמונה בבחירת הזמרת לתפקיד הראשי, בשל אופי הדמות ובעיקר בשל ממדי התפקיד.
האופרה - שהעבירה את השמות הסקוטיים לאיטלקית (לוסי היא לוצ'יה, אדגר הוא אדגרדו, הנרי - אנריקו וכך הלאה ) - מספרת על אהבתה של לוצ'יה, אחות אנריקו, לאדגרדו, אויב משפחתה, מעין גרסה של רומיאו ויוליה. אנריקו השתלט על נכסי משפחת אדגרדו וכעת בגין מצב פוליטי מעמדו בסכנה. מבחינתו נישואי אחותו עם יריבו המר, אינם אפשרות. הוא מעדיף להשיא אותה לארתורו שהבטיח לאנריקו סיוע לאחר הכלולות. אלא שלוצ'יה ואדגרדו כבר הבטיחו להינשא זה לזה והחליפו טבעות אירוסין ביניהם.
אדגרדו יוצא להילחם למען מולדתו בצרפת. בינתיים אנריקו ושותפיו משכנעים את לוצ'יה לוותר על הבטחתה לאדגרדו ומציגים בפניה מכתבים מזויפים שמהם משתמע שאהבתו נתונה לאחרת. בתוקף אזהרות אלו משכנעים את לוצ'יה לחתום על הסכם נישואים עם ארתורו. דקה אחר כך צץ אדגרדו, רואה את חתימתה, כועס ומקלל. בליל הכלולות לוצ'יה מאבדת את שפיותה ורוצחת את בעלה. מעשה הרצח נחשף בסצנת השיגעון. בהמשך מתייצב אנריקו לדו קרב עם אדגרדו, אבל משנודע לו שלוצ'יה מתה הוא שם קץ לחייו.
לוצ'יה די למרמור, צילום: Michael Poehn
להיטי האופרה הגדולים
שתי תמונות באופרה פופולאריות במיוחד. הראשונה היא "השישייה", שמתרחשת ברגע הופעתו הבלתי צפויה של אדגרדו, מייד לאחר שלוצ'יה נאלצה לחתום על שטר הנישואין. דוניצטי משקיע את מיטב כשרונו בחיבור השישייה, שהייתה לאחד הלהיטים הגדולים בתולדות אמנות האופרה. על הבמה נמצאים כמובן בני הזוג המתחתן, בני המשפחה ואורחים. לוצ'יה מתעלפת ומתעוררת בעזרת אליסה, ואז נשמע צליל הקרנות, שכבר הכתיבו תחושת פחד במבוא ליצירה. אחריהן הקלרניתות והשישייה נפתחת.
לכאורה זהו פרק פשוט לשישה זמרים, חזרה על נעימה אחת. אלא שדוניצטי משחק עם סוגי הקולות. הוא פותח עם אנריקו ואדגרדו (בריטון וטנור), שב ומשמיע את אותו נושא עם לוצ'יה וריימונדו (סופרן ובס) ואחר כך שרים כל השישה - מצטרפים גם המשרתת אליסה והחתן ארתורו (מצו-סופרן וטנור), וגם המקהלה. כך, בעזרת לחן זהה המבוצע בכל פעם על ידי קולות אחרים תוך הגברה מסוימת של הקצב, יוצר דוניצטי את תחושת ההאצה החשובה לדרמה. כמו בעת הופעתה הראשונה של לוצ'יה, גם כאן מתערבבות תחושת החוויה והחוויה עצמה באמצעות המוזיקה.
התמונה השנייה שטבעה את חותמה היא "תמונת השיגעון" – התמונה המפורסמת ביותר באופרה, שהפכה גם היא למעין סמל. לוצ'יה, שזה עתה חתמה על הסכם נישואים עם ארתורו, נזכרת בשבועת הנאמנות שלה לאדגרדו וברוחה של הנערה שמתה שנים רבות קודם, היא הוזה נישואין איתו. אנריקו נכנס, היא חושבת בטעות שמדובר באדגרדו, רצה לקראתו ומבקשת ממנו סליחה על הסכמתה להינשא לארתורו. היא אומרת לו שבקרוב תתפלל עבורו מן השמים.
לוצ'יה די למרמור, צילום: Michael Poehn
קולות על טבעיים
נחזור לרגע לתקופה ולאמנות האופרה בכלל. אנחנו יודעים שאמנות האופרה מראשיתה מתבססת על קונבנציות ברורות הידועות לאמנים ולקהל. שני הקולות האופייניים ביותר לאופרה מצטיינים בחוסר טבעיות, שהרי הבריטון ולעתים הבס הם קולות שנשמע ברחוב, כך גם האלט ולעיתים הסופרן. אבל הטנור מושך תשומת לב משום שאינו נפוץ, וכך גם הסופרן הגבוה - הקולורטורה. לכן מלחינים לאורך הדורות השתמשו בעיקר בקולורטורה כדי להביע תחושה על טבעית.
דוניצטי, המשתמש בקולורטורה, ממשיך כאן את המסורת של הנדל, ויוולדי ומוצרט. כשקול כזה "יושב" על תפקיד של אדם מן היישוב תהיה למאזינים בעיה. אבל כאשר הדמות אינה שפויה ממילא, כמו ב"לוצ'יה די למרמור", הרי שהקול יתאים לה בדיוק. סצנת השיגעון מורכבת משני חלקים שבהם שרה לוצ'יה וביניהם שרים זמרי המקהלה וסולנים אחרים, אך ההפרדה אינה שוברת את רצף החוויה בתמונת השיגעון.
במקור התכוון דוניצטי לעשות שימוש כלי יוצא דופן - הרמוניקת זכוכית - אך לבסוף השתמש בחליל, המלווה את הזמרת לאורך כל הקטע הקולורטורי. לנו המאזינים ישנה תחושה שהדמות הולכת ונעלמת בתוך הקול. כלומר, חלק מן הטירוף הוא היסחפותה של לוצ'יה בקול היוצא מגרונה ממקום שלמילה המדוברת ואפילו למילה המושרת כבר אין כל אחיזה. בפרטיטורה המקורית לא היה קטע כזה, אבל כשביצעה את היצירה פאני טַקינַארדי-פֶּריסיַאני, דוניצטי סמך על יכולת האילתור שלה. מאז הפך האילתור למרכיב קבוע בתמונת השיגעון.
בשונה מאופרות רבות אחרות, "לוצ'יה די למרמור" מעולם לא ירדה מן הבמות. גדולות הזמרות התמודדו עם התפקיד - שמות אגדיים כמו לילי פונס ונלי מלבה ואחריהן מריה קאלאס, ג'ואן סאת'רלנד ומונסראט קאבאייה, וגם בוורלי סילס ואדיתה גרוברובה. לרבות מהן היה התפקיד נקודת ציון משמעותית בקריירה.
כפיים למנצח
בהפקה החדשה של בית האופרה הממלכתי וינה (פברואר 2019) מציע הבמאי הצרפתי לורן פֶּלי תפיסה חדשה. מקור ההשראה שלו הוא סרט האימה של ז'אן אפשטיין "נפילת בית אשר" משנת 1928, על פי סיפורו של אדגר אלן פו (המלחין הצרפתי קלוד דביסי חיבר אופרה לפי אותו סיפור). הוא ממקם את העלילה בתחילת המאה ה-20 מחוץ לארמון או טירה, על גבעות שמקשות את ההליכה של כל הדמויות, לרבות המקהלה. ואם לא די בכך, האדמה מושלגת והשלג ממשיך לרדת. בבמת האופרה שעיצבה שנטל תומס שולטים שלושה צבעים: לבן - צבע השלג, שחור מועשר בגווני אפור בתלבושות שעיצב הבמאי, ואדום - צבע הדם השולט בסיפור על הנערה שנרצחה שנים רבות קודם לפתיחת האופרה, צבע הרקע לנשף בטירה וכמובן צבע דמו של ארתורו הנרצח בליל כלולותיו.
זמרת הסופרן אולגה פֶּרֶטיַאטקוֹ (לוצ'יה) ממלאת את הציפיות הדרמטיות הקשות המוטלות עליה. כך גם חואן דייגו פלורז (אדגרדו). העובדה שדוניצטי בחר להפקיד בידיו את האריה הגדולה האחרונה ולא לסיים את האופרה במותה של לוצ'יה, פועלת לטובתנו הצופים, שיוצאים מן האולם עם תחושה ששמענו את אחד הגדולים.
המוזיקה בהפקה ראויה להתייחסות מיוחדת, שכן המנצח אֶוֶולינו פּידוֹ פנה לנוסח מוקדם מאד של האופרה ומחק הרבה השמטות ש"לוצ'יה די למרמור" ידעה לאורך שנות קיומה על במות האופרה בעולם. בבתי אופרה שונים בעולם החזירו לשימוש את הכלי שעליו חשב לכאורה דוניצטי בסצנת השיגעון, הרמוניקת זכוכית. לאורך השנים היה זה החליל שליווה את הזמרת וחלק איתה את הקטעים הסולניים ובינו לבין הסופרן קולורטורה מתקיימת מעין תחרות. לעומתו צליל הרמוניקת הזכוכית מייצר תחושה של עולם אחר, מרוחק ובלתי נתפס, עולם שמעבר למציאות, כיאה למי ששפיותו נטשה אותו.
ככלל הסיבה העיקרית לצפות בהפקה של בית האופרה הווינאי טמונה במוזיקה, ג'ורג' פטייאן בתפקיד אנריקו האח עושה עבודה מצוינת וכמוהו גם ג'ונגמין פארק בתפקיד איש הבשורה ריימונדו. מי שעוד הצטיינו לטעמי הם שני הצעירים יחסית בצוות: זמר הטנור הדרום אפריקני לוַּחאניוֹ מוֹיַאקֶה בתפקיד הקצר של ארתורו שעולה לבמה כחתן ויורד ממנה כגוויה (מאחורי הקלעים) וזמרת המצו סופרן הצרפתיה וירז'ין וֶרֶז עם קול נפלא בתפקדי האומנת, בת הלוויה של לוצ'יה.
בסיכומו של דבר "לוצ'יה די למרמור" של האופרה הממלכתית וינה היא הפקה שראוי לצפות בה, בעיקר בזכות הביצוע המוזיקלי ועליו מגיעות מחמאות למנצח אוולינו פידו. ולנו בישראל חשוב גם תרגומו הקולח של ישראל אובל, כמובן.
לוצ'יה די למרמור, צילום: Michael Poehn
מועדי ההקרנות של לוצ'יה די למרמור:
9 באוגוסט 2019 סינמטק תל אביב + הרצאה
12 באוגוסט יס פלאנט בקניון איילון, באר שבע, זכרון יעקב, ירושלים, חיפה, ראשון לציון
17 באוגוסט סינמטק תל אביב
19 באוגוסט סינמטק חיפה
19 באוגוסט, 29 באוגוסט קולנוע כוכב רמת השרון
26 באוגוסט סינמטק הרצליה
1 בספטמבר בית תרבות סביון
2 בספטמבר סינמטק חולון
16 בספטמבר תיאטרון ירושלים
הכתבה המלאה גם באתר "הבמה" - בקישור זה